צוואה הדדית

יש רגע אחד בחיים שהוא יותר רומנטי מחתונה, יותר מרגש מירח דבש, ויותר אינטימי מלידה. זה הרגע שבו זוג יושבים מול עורך דין, מחזיקים ידיים, מסתכלים זה לזו בלבן של העיניים ואומרים: "מותק, מה ששלי שלך, ומה ששלך שלי. לנצח. וגם אחרי שנמות".

על הנייר, זה נשמע כמו הפסגה של האהבה. קוראים לזה צוואה הדדית. הרעיון פשוט וקסום: אנחנו מורישים הכל אחד לשנייה, ורק אחרי ששנינו נלך לעולמנו בשיבה טובה, מה שיישאר יעבור לילדים. זה נותן ביטחון, זה נותן שקט, וזה נותן לאלמן או לאלמנה את היכולת להזדקן בכבוד בלי שהילדים יזרקו אותם מהבית. אבל כמו בכל סיפור אהבה טוב, גם כאן יש טוויסט בעלילה. והטוויסט הזה, חברים, הוא אכזרי. כי מה שרוב הזוגות לא יודעים, ומה שרוב עורכי הדין הבינוניים שוכחים לספר להם, הוא שצוואה הדדית סטנדרטית היא בעצם צ'ק פתוח. היא נותנת לצד שנשאר בחיים כוח בלתי מוגבל כמעט "למחוק" את הילדים מהירושה, חוקית לגמרי, ולהעביר את כל הכסף למאהבת החדשה, לבית האבות היוקרתי, או סתם לבזבז אותו בקזינו בבוקרשט.

במאמר הזה, אנחנו נצלול עמוק לתוך המנגנונים הכי מורכבים של חוק הירושה. נבין את ההבדל הדק אך הקריטי בין "יורש אחר יורש" ל"יורש במקום יורש", נראה איך סעיף 8 לחוק הירושה יכול להציל (או להרוס) אתכם, ונלמד איך כותבים צוואה שבאמת, אבל באמת, שומרת על הכסף של הילדים.

פרק א': האשליה של "יורש אחר יורש" (או: למה אבא יכול לבזבז הכל?)

בואו נתחיל מהסעיף הכי מפורסם בצוואות הדדיות, סעיף 42 לחוק הירושה, המכונה: יורש אחר יורש. ההסדר הקלאסי אומר ככה: יורש ראשון: בן הזוג שנשאר בחיים (נניח, האישה). יורש שני: הילדים (שיקבלו את מה שיישאר אחרי שהאישה תלך לעולמה).

הבעיה? החוק קובע כלל ברזל: "הראשון זכאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון". תקראו את המשפט הזה שוב. "לעשות כבתוך שלו". זה אומר שהאישה, שירשה עכשיו את כל הרכוש של הבעל המנוח, היא הבעלים המלא. היא לא "נאמנה" של הילדים, והיא לא "שומרת" את הכסף בשבילם. היא יכולה למכור את הדירה, לנסוע לטיול מסביב לעולם, לקנות בגדים בכיכר המדינה, ולשרוף את הירושה עד השקל האחרון. לילדים ("היורש השני") יש זכות משפטית רק למה שנקרא "מה ששייר" (מה שנשאר). אם לא נשאר כלום? הם מקבלים אפס. גורנישט. בתי המשפט קבעו שוב ושוב: ליורש הראשון יש אולי "חובה מוסרית" לשמור על הרכוש, אבל אין לו "חובה משפטית". ומכיוון שעם מוסר לא קונים במכולת, הילדים מוצאים את עצמם בחוץ.

פרק ב': התרגיל המלוכלך של "מתנה בחיים"

עכשיו תגידו: "רגע, עו"ד שאובי, אתה מגזים. אמא שלי בחיים לא תבזבז את הכסף. היא אוהבת אותנו". בסדר, אני מאמין לכם. אבל מה קורה כשאמא מתאהבת? מה קורה כשהיא פוגשת בגיל 75 גבר שרמנטי, שמחליט ש"מגיע להם" לחיות טוב? או גרוע יותר – מה קורה אם היא מחליטה לתת את הדירה במתנה לאח שלכם שלא עובד, כי "הוא מסכן וצריך עזרה"?

כאן אנחנו נכנסים לאזור הדמדומים של סעיף 42. החוק אומר שהיורש הראשון יכול "לעשות כבתוך שלו", אבל יש מגבלה אחת: הוא לא יכול לכתוב צוואה חדשה שסותרת את ההסדר של "יורש אחר יורש". כלומר, אמא לא יכולה לכתוב צוואה שמורישה את הדירה למאהב. אז מה היא עושה? היא נותנת לו את הדירה במתנה בעודה בחיים. זהו ה"קומבינה" הגדולה. אם אני נותן מתנה בחיים, זה לא צוואה. ולכן זה מותר. הילדים יכולים לצעוק עד מחר, אבל הדירה עברה בטאבו, והיא כבר לא חלק מהעיזבון שיישאר להם. זה המקום שבו התנגדות לצוואה הופכת לקרב אבוד מראש, אלא אם כן… אלא אם כן עורך הדין שלכם היה חכם מספיק מראש.

פרק ג': סעיף 8 והלכת "המתנה שלא הייתה"

כדי להגן עליכם מפני התרגילים האלה, אנחנו צריכים להכיר את סעיף 8 לחוק הירושה, הסעיף שנלחם ב"מתנות מוות". הסעיף הזה קובע כלל פשוט: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". וגם: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה".

למה זה חשוב? כי לפעמים אנשים מנסים לעקוף את הצוואה על ידי הסכמים צדדיים. "אני אחתום לך עכשיו שהבית שלך, אבל תן לי לגור בו עד שאמות". בתי המשפט (כמו בפרשת אהרון נ' אהרון המפורסמת) קבעו שלפעמים מתנה כזו היא בעצם "צוואה בתחפושת". אם המתנה לא הושלמה בחיים (כלומר, הנותן המשיך להתנהג כאילו הנכס שלו), בית המשפט עשוי לבטל אותה ולקבוע שהנכס חוזר לעיזבון. אבל אל תבנו על זה. בתי המשפט לא ממהרים לבטל מתנות. הדרך היחידה למנוע את "ריקון העיזבון" היא לא לחכות לבית המשפט, אלא לכתוב את זה בצוואה המקורית.

פרק ד': הפתרון  הגבלת כוחו של היורש הראשון

אז איך פותרים את הפלונטר? איך דואגים שאמא (היורשת הראשונה) תחיה בכבוד, אבל לא תוכל לתת את הדירה למאהב או לאח המשתמט? התשובה נמצאת בניסוח כירורגי של הצוואה ההדדית. במקום לכתוב סתם "יורש אחר יורש", אדריכל משפטי חכם יוסיף סעיף שנקרא "הגבלת כוחו של היורש הראשון". הסעיף הזה קובע במפורש: "בן הזוג שנותר בחיים יירש את הכל, אבל: הוא לא רשאי למכור את הדירה. הוא לא רשאי לתת מתנות בשווי של מעל 10,000 ש"ח. הוא חייב לרשום הערת אזהרה בטאבו לטובת הילדים".

ברגע שיש סעיף כזה, הכוח חוזר לילדים. בן הזוג יכול לגור בדירה, להשכיר אותה, ליהנות מהפירות – אבל הוא לא יכול "לחסל" את הקרן. זהו האיזון העדין בין הדאגה לבן הזוג לבין הדאגה לדור ההמשך.

פרק ה': המוקש של "יורש במקום יורש"

רגע, עוד לא סיימנו. יש עוד מונח שחשוב להכיר כדי לא ליפול בפח: יורש במקום יורש. זה נשמע דומה ל"יורש אחר יורש", אבל המשמעות הפוכה. "יורש אחר יורש" = א' יורש, ואחרי מותו ב' יורש את מה שנשאר. "יורש במקום יורש" = א' יורש. רק אם א' מת לפני המוריש, אז ב' יורש במקומו. אבל אם א' חי? ב' לא מקבל כלום, לעולם.

למה זה קריטי? כי אם בצוואה שלכם כתוב בטעות "יורש במקום יורש" במקום "יורש אחר יורש", המשמעות היא שאחרי שבן הזוג הראשון נפטר, השני מקבל הכל, והילדים יוצאים מהתמונה לחלוטין. אין להם שום מעמד, לא עכשיו ולא בעתיד. בן הזוג שנשאר בחיים יכול לכתוב צוואה חדשה ולהוריש הכל לצער בעלי חיים. טעות של מילה אחת בניסוח יכולה לעלות במיליוני שקלים.

פרק ו': הבירוקרטיה שמחכה לכם (צו ירושה וצו קיום)

אחרי שצלחתם את המוקשים המהותיים, מגיעה הבירוקרטיה. גם אם יש לכם צוואה הדדית מושלמת, ברגע האמת תצטרכו להגיש בקשה לצו קיום צוואה. אם אין צוואה (חס וחלילה), תצטרכו להגיש בקשה לצו ירושה.

תהליך הוצאת צו קיום צוואה הוא המועד שבו הכל צף. זה הזמן שבו הילדים מגלים שאבא "הגביל" את אמא, או שאמא "שכחה" את הילדים. זה הזמן שבו מוגשות התנגדויות. אחת הטענות הנפוצות בצוואות הדדיות היא "הסתמכות". החוק החדש (תיקון 12) קובע שקשה מאוד לבטל צוואה הדדית. אי אפשר סתם לקום בבוקר ולשנות אותה בסתר. אם בני הזוג בחיים – צריך להודיע בכתב לצד השני. אם אחד נפטר – הצד שנשאר ורוצה לשנות את הצוואה, חייב להחזיר את מה שקיבל מהעיזבון. זהו מנגנון הגנה חזק, שנועד למנוע מצב שבו אחד מבני הזוג "עוקץ" את השני אחרי מותו. אבל גם כאן, המנגנון חל רק על צוואות שנערכו אחרי 2005. אם הצוואה שלכם ישנה יותר – אתם בבעיה.

סיכום: אל תהיו נאיביים, תהיו מוגנים

אני יודע, זה נשמע לא רומנטי. מי רוצה לחשוב על הגבלות וסנקציות כשהוא יושב עם אשתו האהובה אצל עורך דין? אבל הניסיון שלי, אחרי מאות תיקים ודרמות משפחתיות, מלמד דבר אחד: הרומנטיקה מתה עם המנוח. האינטרסים חיים לנצח.

צוואה הדדית היא כלי מצוין, אבל רק אם משתמשים בו כמו באקדח טעון – בזהירות, במקצועיות, ועם ניצרות אבטחה. אל תסתפקו בצוואה של "העתק-הדבק". וודאו שיש לכם מנגנוני "יורש אחר יורש" עם הגבלות אמיתיות. וודאו שאין בלבול עם "יורש במקום יורש". ובעיקר  וודאו שמי שמנסח לכם את הצוואה הוא לא רק פקיד, אלא אסטרטג שרואה את כל התרחישים האפשריים. כי בסופו של יום, אתם רוצים שהילדים שלכם יזכרו אתכם באהבה, ולא יקללו את הרגע שבו חתמתם על הנייר הלא נכון.

עו"ד יצחק שאובי מומחה לדיני משפחה, צוואות וירושות.  מתמחה בפתרון סכסוכים מורכבים ובבניית חומות הגנה משפטיות למשפחה שלך.